כתבה במחנה על קורס מצילים של בני כנען

טל זגרבה, "במחנה",  4 באוגוסט 2010

כתבנו, סמ”ר טל “ספידו” זגרבה, השתחל לקורס הצ’ופר היוקרתי ביותר שמציע צה”ל לחיילים על סף שחרור – קורס מצילים. מה שהוא לא ידע זה שבאותו רגע הוא גזר על עצמו יום מייסר שיכלול הסתלבטויות על בגד הים שלו, פרטנרית שתערער לו את הגבריות, וכמעט–מוות בבית–שחי של תותחן שיגרור אותו לאורך הבריכה. עכשיו הוא מנסח את כתב הטביעה

כשאתה החייל השרירי ביותר בעיתון “במחנה”, יש מחיר שצריך לשלם. זו תובנה שהגעתי אליה כבר מזמן. אחרי שנים של בניית ריבועים בבטן, טיפוח גידים בברכיי והצמחת זיפים גבריים, לא היה לי ספק שיום אחד יגיע טלפון מהעורך שלי שבו אתבשר: “אתה נשלח לחזית, אין לנו מישהו אחר”.

אבל גם בחלומותיי הגרועים ביותר, לא חשבתי שהבשורה הזו תגיע דווקא שבוע לפני חופשת השחרור שלי. “ספידו”, אמר לי הקול מעברו השני של השפופרת, “אני שולח אותך לקורס מצילים”. וכך, ביום קיץ בהיר אחד, מצאתי את עצמי נזרק בלבוש מינימלי אל תוך הבריכה ברמת אביב. אחרי שכתבתי יותר ממאה מדורי “צומת גיבור” עטורי צל”שים, הובהר לי, הגיע זמני להפגין קצת אומץ בעצמי ואולי אפילו להציל חיי אדם.

ניסיתי לנחם את המחשבות המתרוצצות שלי: הרי מדובר באחד הצ’ופרים המבוקשים ביותר. בתעשייה מספרים שמדי מחזור ניגשים לבחינות הקבלה לקורס יותר מ–100 חיילים. והרשימה הסופית? היא ננעלת רק עם 20 החיילים שהם הכי כלבי–ים בפוטנציה. בחישוב פשוט, על כל מושב פנוי מתחרים חמישה אנשים – משהו כמו גולני. רק בבריכה.

הקורס אורך כחודש ומטרתו היא להכשיר בני–אדם לא לטבוע בנסיבות שונות. בסיומו, אמור המציל לדעת להחזיר לחיים אפילו ילד מנוזל מרוב היסטריה, שהחליט להקדיש את החופש הגדול שלו לספורט האולימפי הנערץ עליו: הטבעת מצילים למרחק. כמו בכל תחום, גם כאן מתקיימים לימודים תיאורטיים ומעשיים נרחבים, המלווים ב”קורס עזרה ראשונה והחייאה בן מינימום 40 שעות”. למזלי, לפי חוקת המצילים הבין–לאומית, כשמדובר בכתב “במחנה” שהדד–ליין יושב לו על הצוואר, מותר להסתפק בחמש שעות בלבד.

כנען מהמארינס

מצויד בשוקו ולחמניה ארזתי בגד ים ויצאתי לפכפך את כפות רגליי במים הקרירים. אחרי הבאסה הראשונית, הבנתי שבקו התפר שבין יולי לאוגוסט אין דבר בקוסמוס שיכול לבוא לי טוב יותר מיום בריכה, סתם ככה, על חשבון המערכת.

עם הגעתי ליעד, מצאתי את רעיי לצ’ופר כבר זרועים בכלור. היו שם שני חבר’ה מגולני, אחד אקס גבעתי, אחד יוצא חיל התותחנים, בחור על סף שחרור מחיל האיסוף הקרבי, איזה רב–פז”ם מחיל הים ועוד כמה צנחנים. לוחמים–לוחמים. אבל מה, כמו ראשנים זעירים הם הצטופפו בשולי הבריכה, כשמעליהם מכריז המדריך: כנען. בני כנען.

לא משנה כמה פטריוטי השם הזה נשמע לכם, לכנען היה חסר רק מילימטר של מארינס מתחת לקסקט ולמשקפי הדיסטנס, כדי שהחבורה במים תזעק כמו סרג’נטים אמריקאים: “יס סֵר”. הסתכלתי על המחזה הקומי מרחוק, ונאנחתי בהקלה: “הוא בטח לא ישים לב שאיחרתי”.

“נראה לך שלא שמתי לב שאיחרת?” הותקפתי מן הגדה השנייה. “בוא הנה מהר”. בנון–שלנטיות של פחדן טסתי הצדה להוריד חולצה, והתייצבתי מולו בטווח קטל. כנען שתק, ושפריץ המילים הקטלני הגיע דווקא מכיוון לא צפוי. “זה הבגד ים שלך?” העליב מישהו מהליצנים שבמים. “מה, נגמרו לך הג’ינסים?”
“הלו, מיסטר ספידו”, עניתי בלי להתבלבל. “לא מפדח אותך להתרחץ במלתחות של הנשים?”
“יש’ך בעיה?” התרומם לוחם במיל’ מהמסלול הקיצוני, “קל מאוד לסדר לך לשחות פה בנטורל”.
רגע לפני מימוש ההצעה, הציל כנען את המצב. “קדימה, תיכנס לפה”, הוא הצביע באצבעו הפיקודית וסימן לי שביתי לשעות הקרובות יהיה המסלול הקיצוני. באותו רגע, הבנתי, הוא גם מינה את שני הגולנצ’יקים מהמסלול השכן לקולגות שלי לחילופי שפריצי מים.

מלמטה, מצופה בעור ברווז, כנען כבר נראה לי איש בעל חזון. אחד כזה שהייתי רוצה שיוביל אותי במלחמה, ובעיקר בקרבות מול מצופי הבריכה האנטישמים. “מישהו פה יכול להגיד לי למה הדג בצלחת?” הוא תהה בקול רם והותיר מבע של בלוקים על פניי ועל פני שאר החניכים. “כי הוא פתח את הפה יותר מדי”, ענה לעצמו בשביעות רצון. “אז אל תפתחו את הפה יותר מדי”.

התחלנו בשחייה חופשית, ואני, מתוך אמביציה צנועה לקרוע שם את כולם, נתתי ספרינט. כעבור שתי בריכות הייתי מכווץ כולי. כן, זה כלל את הכאב הנתעב הזה, כשזרת רגל ימין מתעוותת ובא לך לצרוח מדמעות, אבל כל מה שיוצא לך מהפה זה רק מים עם כלור. בחיי שבימים כאלה כבר עדיף לעשות קו בשכם.

ואז הגיעה לאריסה

כנען הורה לי לצאת מהמים ולהסדיר את הנשימה בצד, ליד חתולי המזבלה שהשקיפו בעונג פרוותי על כישלוני הצורב. כעבור חמש דקות חזרתי לבריכה עם כוחות מחודשים ועם פריחה באזור הפנים, הודות לשטויות האלה עם הזנב. בני חילץ אותי מהבטלה, וזרק אותי שוב לחזית.

כשהאדמירל הורה לי להיכנס למים בפעם הזאת, חיפשתי איך ללמוד ממשגי העבר ולהרוויח שני פרטנרים פחות. ערקתי מסלול אחד פנימה, אל שחיינית קטנה ובלתי מאיימת בשם לאריסה, שעל הדרך גרמה לי לשנות את עמדתי לגבי הספידו.

בסימטריה שאופיינית לדגי אקווריום מחזוריים, שייטנו במסלול התשוקה עד הקו האדום ובחזרה ממנו – קרי, ברדודים. הטיתי את הראש ימינה וראיתי את שני הגולנצ’יקים חותרים למגע אחד לכיוון השני, ומצליפים עם ידיהם במים כפי שטופחים על עכוז של תינוק חסון. אבל אני הרגשתי מוגן – אני עם לאריסה באש, במים, בחזה, בחתירה ובשחייה הצדית.

התקתוקים בשעון האליפטי שמעל הבריכה האיצו, ובני המדריך קיבל השראה: “סיימנו עם החימום. מגבירים קצב”. אלוהים ישמור. “עכשיו נתחיל עם הגרירות”, הדהדה הבשורה. לאריסה שמטה חיוכון מבויש ואני, שהבחנתי בנעשה, אמרתי לה: “אל תדאגי, הכול בסדר. אני אציל אותך”.

עברה שנייה, עברו שתיים וכלום לא קרה. לא הבנתי את זה, הרי בסרטים היא הייתה צריכה להיות כבר מזמן חנוקה בין זרועותיי. חשבתי לעצמי: “רגע, רגע, רגע. אולי היא לא הבינה לאן אני חותר”. אז החלטתי לחדד עבורה את המסר. הנעתי את עצמי לכיוונה בהתנודדות שרירנית–שרמנטית, ולחשתי באוזניה: “נו, מה את אומרת? בא לך להציל את המציל?”

“במחנה!” נשמעה קריאה שטלטלה את מצופי הילדים בבריכת הטף והשתן שמאחורינו, “תפסיק עם הפלירטוטים. יודע מה, זכית. אתה תהיה הטובע הראשון”.
“אני? מה לי ולטובע?” תהיתי.
שנייה לאחר מכן כבר התרסק לי בראש האסימון: “רגע, אם אני הטובע, זה אומר שלאריסה היא המציל?”
“בדיוק”, חרץ כנען, “אתה העלמה במצוקה. תשלב רגליים, תפוס לה את המרפק בשתי ידיים, ותמלא ת’פה באוויר”.

חוץ מזה שנראיתי כמו בצל משייט, ומלבד העובדה שלאריסה הדקיקה לא בדיוק הצליחה להציל אותי, אלא יותר גררה אותי טובע מתחת למים, הכול היה אדום: העיניים, מרוב כלור; הגוף, מרוב חוסר אוויר; הפנים, מרוב בושה. כן, ניצלתי. וכן, הצילה אותי בחורה. כשהגענו בחזרה לירכתי הבריכה, יריביי המסורים מהמסלולים הסמוכים המתינו לי בנפילתי. הם הצביעו לכיווננו והתקפלו מצחוק כל–כך בהגזמה, עד שכמעט וטבעו באמת.

כעת הגיע תורי. הגיע תורי לגלות שלגרור אדם במים, זה לא כל–כך פשוט כמו שזה נשמע. דבר ראשון, עליך להשעין אותו על פלג הגוף הימני. הצעד הזה ניטרל אצלי כל יכולת תמרון שהיא אינה בגדר גרירה–עצמית–ופתטית–במיוחד–עם–רגל–שמאל. דבר שני, הגרירה–העצמית–והפתטית–במיוחד–עם–רגל–שמאל, גררה התכווצות שרירים פתטית במיוחד באותה רגל שמאל (אוי, הדה–ז’ה–וו). דבר שלישי, התכווצות–השרירים–הפתטית–במיוחד–באותה–רגל–שמאל, הביאה לעוויתות כאב שגרמו ללאריסה המסכנה לשאול במבטא רוסי מהול בטביעה: “מה קורה? הכול בסדר איתך?”
אבל אני, אני גבר אני, ואף על פי שהייתי תלוי על המצופים, לבשתי נימה של מאצ’ו ושלפתי: “תקשיבי, את מה זה לא נוחה. נרדמה לי היד בגללך. אולי נעשה הפסקה?”
היא, בתגובה, גערה בי: “נו כבר, יא כוסית. אנחנו ניכשל בגללך”.
כוסית? אני אראה ללאריסה מה זה. תפסתי אותה בצורה היקפית ומשיתי אותה כמו בול עץ עד קצה המסלול. ההצלחה דיברה בעד עצמה: הגענו זוג אחד לפני האחרון. המתנתי שהיא תסיר את המשקפת, ואז הכנסתי לה איזה שפריץ הגון, וקינחתי ב”אז מה, בייבי, מציל או לא מציל?”
היא הסתכלה עליי בבוז, צללה לעומק ועברה מסלול מתחת למצופי הגבול. אין, אני פשוט שונא אנשים שלא יודעים לפרגן.

כל המציל נפש אחת
חז”ל (חכמינו זיכרונם לבריכה) יודעים לספר על תלמיד תם ששקד על תורת ההצלה בלי הרף, אך נלחץ כמו פין–פציל בכל פעם שמישהו היה מזכיר את הבחינה המסכמת של הקורס. באחת הפעמים, כוח האיפוק של החניך לא עמד לו, והוא כרע תחת השאלה: “כנען המדריך, האם בבחינת הסיום מותר להיבחן עם משקפת?”
פני כל הנוכחים קפאו במבוכה, והתפשטה דומייה סקרנית בהיכל הצלייה. כנען הביט בטיפשון בחיוך מבין, ונבח בידידות: “ממש–ממש לא! אבל אם אתה מתעקש, אתה יכול לבוא להיבחן עם משקפת בבחינה העיונית!”
ואיך זה קשור לעלילה? פשוט מאוד: בלב כבד נודע לנו שהגיע תורו של מבחן חשוב, המדמה את הבחינה המסכמת הנערכת בסיום כל קורס על–ידי משרד התמ”ת כתנאי להענקת תעודת מציל מוסמך.

לי לא הייתה משקפת, וגם לוּ הייתה לי, זה לא היה גורע במאום מרף מסכנותי. הרי לא טוב היות האדם לבדו, בטח ובטח לא כשהוא תקוע לבד במסלול השחייה כשמולו משתרעת בחינה אלימה עבור זוגות. ואז שמעתי: “‘במחנה!’ ווהו. ווהו. ‘במחנה!’ ווהו”.

העמדתי פני חירש, אך הצעקות רק התחזקו: “ווהו. ווהו. ‘במחנה!’” הישרתי מבט לימין, וראיתי שם את האבדון: הצועק היה בחור עצום ששירת בתותחנים בתור תומ”ת, לעניות דעתי. “בוא לפה, חסר לי בן זוג”, הוא דרש. ואני, שלא בדיוק ידעתי איך לצאת מזה, גמגמתי באוטומט: “עזוב אותך, אחי. אני פה עם לאריסה”.

“הבחורה כבר עם מישהו אחר, אתה לא רואה?” אמר התומ”ת והסב את מבטי לאחור. ושם ראיתי אותה, את אהבת הבריכה הראשונה שלי, בזרועות הליצן מגולני. באותו רגע, שיכור מתחושת הערפול של שברון הלב, צפתי בחוסר אונים אל המסלול האמצעי, אל זרועותיו של אחר. ורק לפרוטוקול: זה היה אחר גדול במיוחד.

עם הישמע השריקה להתחיל בבחינה, הכימיה בינינו הפכה לפיזיקה: הוא לפת אותי בעוצמה של ביקוע גרעיני ואנס אותי במהירות של סירת מירוץ אל תוך בית השחי שלו. אם הייתה לי איזושהי אופציה מינימלית לסיים את הבוחן הזה כניצוֹל, אחרי האחיזה הזאת היא נגוזה סופית. מבעד לקיטור הנשיפות שהוא הפיק, ביקש ממני בן הזוג שלי להשעין את הראש אחורה, להצליב רגליים ולא להיאבק.

זו הייתה תופת. התותחן מעך אותי בכל כוחו, ומכיוון שהוא לא באמת תכנן להשאיר אנרגיה גם לשחייה עצמה, לקראת אמצע הבריכה הוא פשוט התחיל לאבד את זה. פתאום הרגשתי גלי לחץ בצלעות, שנבעו מהאחיזה המתהדקת שהבחורצ’יק הפעיל עליי. הראש שלי התחיל לשקוע, ובסופו של העינוי, נחתנו בנקודת היציאה מפרכסים כמו סוסיתא אחרי מאמץ לטפס את האלפים.

מרוט ומרופט, השענתי את גופי על אדן הבריכה ונשכבתי על הלבנים הבוערות מקיץ. עיניי היו פקוחות מעילפון חושים, ומעליי זרמו העננים מקוטעים. הסדרתי את הדופק דרך נשימות ארוכות ויגעות, ולפתע עלה בראשי רעיון לסטארט–אפ מהפכני: אני הולך לפתוח קורס צ’ופר חדש. הוא יהיה מיועד בעיקר לג’ובניקים עם אפס כושר ובלי חברים קרביים, ואני אהיה הבני כנען שלו. אפילו שם כבר יש: “איך מצילים מקורס מצילים”.